הדבורים הזכרים נתפסים על פי הקונבנציה כעצלנים ואף טפילים בכוורת. המחקר המדעי-רוחי מציע נקודת השקפה אחרת לחלוטין- מאמר מאת הילמר קונמן

הדבורים הזכרים הם החלק הכי פחות מובן ומוערך בדבורית. המחקר המדעי המקובל אינו רואה בהם חלק חשוב מהכווורת, להיפך: הוא רואה בהם טפיל. למשל, בספר "מהדבש ועד העוקץ", שכתב מומחה הדבורים פרופ' אבשלום מזרחי (הוצאת פוקוס), נאמר:

"אחד הוא תפקידו של הזכר בכוורת: הפריית המלכה ב'מעוף הכלולות'. אין לחיי הזכרים כל תכלית מלבד 'עשיית אהבה' עם המלכה. הם אינם עובדים לעולם – פרזיטים של ממש."

מרחיק לכת מוריס מטרלינק בספרו "חיי הדבורים", שם הוא מתאר את הזכרים באופן הבא:

"מתמכרים לחיי תענוגות ולמשתאות, מאהבי כבוד, בזבזנים וגסי הליכות. הם, שבעי נחת, מכריסים, מצטופפים במעברים, מפריעים את העמלות במלאכתן, נדחקים ונהדפים, מבולבלים ומלאי חשיבות […] כדי לנמנם הם בוחרים להם פינה חמימה, קמים ברישול וניגשים למיטב הדבש ישר מן התאים הפתוחים ומטנפים ברפשם את החלות שבהן הם מבקרים […] עיניהם טחות מלראות את הרוגז המצטבר שהם מעוררים עליהם."

אכן, מילים קשות. היחס של מגדלי הדבורים הקונבנציונלים אל הדבורים הזכרים הוא בהתאם: בחלק מהמקרים מונעים מהם גישה לאזורים בכוורת, מונעים מהם להיוולד ואף הורגים אותם. יחד עם זאת, בכוורת בריאה מונים הזכרים כ-1% מאוכלוסיית הכוורת, וכשהכוורת נחלשת ונמצאת בסכנה מתרכזת המלכה בייצור זכרים ומגדילה את מספרם ביחס לדבורים הפועלות. אין דבר בטבע שאין לו סיבה, ולכן צריך למצוא הסבר להתנהגות זו. בהמשך הטור נציע את ההסבר, שמגיע מתוך המחקר האנתרופוסופי.

הזכר, קווים לדמותו

הדבורים הזכרים הם יצורים גדולים ומגושמים ביחס לדבורה העמלה. גודלם ומשקלם דומה לזה של המלכה. משך ההתפתחות שלהם הוא הארוך בכוורת – 24 ימים לעומת 21 עבור הדבורה העמלה ו-16 בלבד עבור המלכה. הם גם חיים יותר מהפועלות – חייהם אורכים עד 3 חודשים, בעוד שפועלת חיה כמחצית מהזמן. עיניהם ומחושיהם גדולים בהרבה מאלה של הפועלות. אין להם יכולת לאסוף צוף מהפרחים, ואין להם עוקץ. הבדל מעניין נוסף הוא שהזכרים, בניגוד לעמלות, מורשים להיכנס לכל כוורת שרק יבחרו, בעוד שלעמלות ניתנת הרשות להיכנס רק לכוורת שבה הן נולדו.

התפקיד המרכזי של הדבורים הזכרים הוא להפרות את המלכה במעוף הכלולות, שמתרחש פעם אחת בחיי המלכה. באותו אירוע מכונן מזדווגת המלכה עם שבעה עד עשרה זכרים ונטענת במיליוני תאי זרע. הזכרים שזוכים להפרות את המלכה מתים לאחר מעשה האהבה, כיוון שאיברי הרבייה שלהם נתלשים מהם עם ההזרעה (בדומה לאופן שבו הדבורה הפועלת מתה לאחר עקיצתה כיוון שהעוקץ נתלש ממנה). רוב הזכרים אם כן לא יזכו בכלל להפרות את המלכה, ועדיין ימשיכו הדבורים הפועלות לכלכל אותם עד סוף ימיהם, "חסרי מעש" ככל שיהיו.

מהו אם כן הסוד של הדבורים הזכרים?

את תחילת מסע הפענוח נוכל להתחיל בבחינת ההבדלים שקיימים במשך זמן התפתחות החלקים השונים של הדבורית, שאותם כבר ציינו: המלכה – 16 יום, העמלה 21, והזכר – 24 ימים. לכאורה, יש פה הגיון הפוך: היצור הכי מפותח (המלכה) צריך פחות זמן "ברחם", והיצור הכי פחות מפותח (הזכר) צריך הכי הרבה זמן. ההסבר, לפי שטיינר, הוא בכך שהדבורים הם ישויות שמש, ומהספֵירה של השמש מגיעים כוחותיהם. משך הסיבוב של השמש סביב צירה הוא 21 ימים, בדומה למשך ההתפתחות של הדבורה העמלה. לפי שטיינר, במשך אותם 21 ימים סופגת הדבורה העמלה את כל הכוחות של השמש, ולאחר שספגה אותם במלואם היא בשלה לצאת לעולם ולחיות בו כישות של שמש. הזכרים נשארים בתא לשלושה ימים נוספים שבהם הם מתחילים לספוג גם כוחות מהספירה של כדור הארץ, מה שהופך אותם לישויות ארציות. מכאן ניתן להסיק כי תפקידם השני של הזכרים הוא לאזן את הנוכחות הנקבית-שמשית באורגניזם הדבורית.

כשהמלכה חוזרת ממסע הכלולות עם מיליוני תאי זרע זכריים, היא עוברת שינוי קיומי מישות שמשית לישות גלובלית בעלת כוחות מהמימד הקוסמי (שמש) והארצי (אדמה) גם יחד.

בהרצאותיו על הדבורים משווה שטיינר בין הדבורית לגוף האדם. את הדבורים הפועלות הוא משווה לתאי הדם הנעים בגוף בזרימה בלתי פוסקת, ואת הזכרים הוא משווה למערכת העצבים והחושים.

כמו הראש האנושי, שנשאר במקומו כמעט ללא תנועה, מה  שמאפשר לנו לקלוט את העולם, כך מאפשרים הזכרים לדבורית לחוש את העולם, לראות, להרגיש, להריח.        הדיכוי של הזכרים בידי המגדל הקונבנציונאלי הופך אפוא את הדבורית לישות עיוורת, הלוקה ביכולת התקשורת שלה עם העולם שבחוץ.

הדבוראית הביו-דינאמית ז'קלין פרימן (Jacqueline Freeman) מציעה הסבר מדעי-רוחי נוסף לתפקיד הדבורים, לפיו הזכרים שרים שירה שמציפה את הכוורת בתפילות של אהבה, שירה של חכמה שמספרת על עולם שמורכב משמיים וארץ ומימד האוויר וריחותיו שנמצא ביניהם. את הידע שלה קיבלה ז'קלין פרימן באמצעות מדיטציות תיקשור, ולדבריה שירת הדבורים הזכרים מחברת את הישות הדבורית לקיום חושי של זמן ומרחב מהעבר ואל העתיד. היא מעבירה  לביצים, לרימות ולגלמים ידע על אודות תפקיד ממלכת הדבורים בעולם. כאשר הדבורים באות אחר כך במגע עם עולם הצומח, הן מעבירות לפרחים את הידע שקיבלו משירת הזכרים.

גם הדבורים העמלות שרות לדבורים המתפתחות. הן יוצרות ויברציות על גבי החלה, ובטונים מסתתר הידע על כל תפקידי העמלות בכוורת. ובכך, טוענת פרימן, שהדבורים המתפתחות מקבלות שירה משני סוגים ששזורים בצורה הרמונית אחד עם השני: השירה של העמלות מזמינה אותן לעבודת עמל, והשירה של הזכרים מזמינה אותן לעולם.

לשירה הזאת יש חשיבות בלתי רגילה שכן היא ממלאת את הכוורת באושר, אהבה וּויטאליות. בלעדיה לא יוכלו הדבורים למלא את תפקידן המכריע בעולמנו. ואם נעמוד לעת ערב ליד כוורת נוכל לשמוע אותם שרים בטונים נמוכים.

מישהו עדיין חושב שהדבורים הזכרים מיותרים?